היחס לתנועות דתיות חדשות אמנם משתנה ממדינה למדינה, וישנן מדינות המקדמות מדיניות עוינת כלפי מיעוטים דתיים, אך ניתן לקבוע שככלל אירופה מחילה על תנועות דתיות חדשות הסדרי חופש דת נרחבים וגישה סובלנית. ברמה הרשמית והחוקית, ברוב מדינות אירופה המערבית, למעט צרפת, לא נעשים ניסיונות לפרק קבוצות דתיות או להכריז עליהן כבלתי חוקיות. במדינות מרכז ומזרח אירופה אמנם נעשים מאמצים בולטים להגביל את פעילותן של קבוצות דתיות שונות, אך מאמצים אלו נתונים לביקורתו של בית המשפט האירופי לזכויות אדם.

מדינות רבות הקימו מנגנונים בירוקרטיים המסדירים את פעילות התנועות הדתיות שבתחומן, הפועלות במידה כזו או אחרת של הכרה מול הרשויות, בכל האמור במימון, הטבות מס וכדומה. במרבית מדינות אירופה הארגון המוסדי של חיי  הדת הוא בהיררכיה משולשת: כנסיות רשמיות הפועלות בהכרה מלאה וזכאיות לפריבילגיות, דתות / כנסיות לגיטימיות נוספות ומתחת לשתיים – תנועות דתיות אחרות, שלרוב זוכות לפריבילגיות מועטות.

להלן תמצות של המצב המשפטי במספר מדינות אירופיות בולטות:

איטליה: למרות עוצמתה הניכרת של הכנסייה הקתולית במדינה, איטליה נחשבת בין המדינות הנוחות ביותר לקיומן של תנועות דתיות חדשות: מערכת החוקים והפרקטיקה המשפטית מקדמים פלורליזם דתי והתנועות האנטי-כיתתיות הן קטנות וחסרות השפעה. חירות הפעולה היחסית היא תהליך מתמשך, שהחל בחוקה החדשה של 1947 והשתרש לאורך זמן. מאז שנות השמונים של המאה ה-20, איטליה מכירה בקבוצות דתיות שונות במסגרת חקיקת מס המסבסדת גופים דתיים, לצד הכנסייה הקתולית.

דנמרק: התרבות הפוליטית הדמוקרטית החזקה ושיעור המשתתפים הנמוך בתנועות דתיות, מביאים לכך שהגישה הכללית כלפי הנושא היא אדישות. תנועות דתיות חדשות אינן נמצאות במרכז הדיון הפוליטי או הציבורי, אולם חופש הדת והחופש מדת נחשבים לערכים מוגנים בחוקה. הכנסייה הדנית הלאומית היא הדת היחידה המוכרת בחוקה וזוכה לתמיכת המדינה, אך קיימים הסדרים פרטניים המכירים בקבוצות דתיות שונות, חלקן חדשות (כגון הרא קרישנה, עדי יהוה ועוד), בין היתר לנושא עריכת נישואין.

צרפת: במערב אירופה, צרפת היא המדינה העוינת ביותר לתנועות דתיות חדשות. הדבר נובע מפילוסופיה פוליטית של חילוניות (laïcité) הרואה בדת תופעה קבילה במרחב הפרטי בלבד ובפרשנויות מסוימות – תופעה המנוגדת למחשבה הרציונלית והחופשית. למעט היהדות, הנצרות (הפרוטסטנטית והקתולית) והאסלאם, צרפת אינה מכירה בדתות אחרות – כאשר הרקע לכך הוא חשש מהונאות, מניפולציות פסיכולוגיות ונטיות אנטי-דמוקרטיות. מתפיסות אלו נגזרת חקיקה ומדיניות ציבורית של מאבק ממוסד ב-'כתות': בסוף שנות התשעים הוקמו סוכנות למעקב אחר תנועות דתיות חדשות, צוות בין-משרדי למאבק בתופעה ואף פורסם דו"ח פרלמנטרי שבעקבותיו הודק הפיקוח הכלכלי על תנועות דתיות חדשות. בשנת 2001, חרף התנגדות ארגוני זכויות אדם וגופים דתיים, חוקק חוק המאפשר לפרק קבוצות דתיות ומכיר באפשרות של "מניפולציה מנטלית" בנסיבות מסוימות ומגביל את פעילותן של קבוצות דתיות במרחב הציבורי.

רוסיה: בניסיון למנוע את פעילותן של קבוצות דתיות חדשות ברוסיה, חוקקה המדינה בשנת 1997 חוק המונע רישום של קבוצה דתית, אלא אם פעלה במדינה 15 שנים ברציפות ואף אם נרשמה בעבר. בית המשפט הרוסי לחוקה ניסה להגביל את תחולת החוק, אך הפסיקה לא כובדה ותנועות דתיות שונות פנו לבית המשפט האירופי, שאכן פסק לטובתן. בנוסף דן בית המשפט האירופי בתביעות נוספות של תנועות דתיות על הצרת צעדיהן וניסיונות לפרקן. אכיפת פסקי דין של בית המשפט האירופי הייתה חלקית בלבד, במובן זה שהמדינה שילמה את הסכומים שנפסקו, אך לא שינתה את מדיניותה.

בשנת 1997 פורסם דו"ח של הפרלמנט האירופי בנושא כתות, שבו נקראו המדינות החברות לזהירות, לצד איפוק. במסמך נטען כי אין מקום למדיניות אירופית כוללת בנושא. בשנת 1999 פרסמה המועצה האירופית הצהרה שעומדת על חובתן של המדינות לעקוב אחר המתרחש בתחומן בנושא הכתות, תוך הגנה על חופש הדת והפלורליזם.

פסיקת בית המשפט האירופי בתחום נסמכת בעיקר על סעיף 9 לאמנה האירופית לזכויות אדם וחירויות יסוד, המעגן את השמירה על חופש המחשבה, המצפון והדת במדינות השונות. מאז נאכף הסעיף לראשונה בראשית שנות התשעים בעתירתם של עדי יהוה נגד יוון, נאכף הסעיף עשרות פעמים נוספות. בין החלטות בית המשפט יש לציין במיוחד עתירה של עדי יהוה נגד רוסיה, שבמסגרתה נקבע כי אין הגדרה מדעית מקובלת לשטיפת מוח. בנוסף, קבע בית המשפט בשנים האחרונות במספר מקרים, כי צרפת הפרה את האמנה, כאשר ניסתה להכביד על פעילותן של תנועות דתיות חדשות בתחומה באמצעות דיני המס.