התנועה האנתרופוסופית היא מן הגופים הוותיקים בישראל בתחום הרוחניות והדת העכשווית. הענף הרשמי הראשון של התנועה הוקם בשנת 1965. כבר בשנת 1960 תורגם לעברית ספרו של שטיינר 'כיצד קונים דעת עולמות עליונים' והפילוסוף הנודע הוגו ברגמן חיבר לספר הקדמה, שבה הביע יחס אוהד כלפי האנתרופוסופיה. מאז תורגמו רבים מכתביו של שטיינר לעברית, בין היתר ע"י הוצאת הרדוף, המתמחה בהוצאה לאור של כתבים אנתרופוסופיים.

התנועה בישראל נעדרת הנהגה מרכזית כעניין עקרוני, וזאת בדומה לבתי הספר האנתרופוסופיים, הממנים מנהל באורח פורמלי, אך פועלים מכוח תפיסה שוויונית. מרכזיה של התנועה הם בירושלים, בטבעון ובקיבוץ הרדוף שבצפון, שהוקם בראשית שנות השמונים והוא היישוב האנתרופוסופי הראשון בישראל. חברי הקיבוץ רואים בו מרכז תרבותי וחינוכי וברבות השנים פיתחו מערכות ייחודיות ברוח האנתרופוסופיה – רפואה, חקלאות אורגנית, אמנות וחינוך. בנוסף לקיבוץ, פועלת גם קהילה בנגב, בשם 'כפר רפאל', העוסקת בפרקטיקות אנתרופוסופיות בתחום הטיפולי וכן בחקלאות. גוף נוסף המזוהה עם האנתרופוסופיה בישראל הוא 'המשולש החברתי', ששם לו למטרה לקדם את רעיונותיו של שטיינר בתחום הפוליטי.

מערכת החינוך של התנועה זוכה בישראל לתפוצה הרחבה ביותר בעולם יחסית לגודל האוכלוסייה ומשום כך, בין היתר, יש הרואים באנתרופוסופיה תנועה הצומחת 'מלמטה למעלה', דרך פעילי השטח, בניגוד לתנועות אחרות בשדה הדתי-רוחני בישראל, הצומחות בהשראת מנהיגות מרכזית או גורו כריזמטי.

מערכת החינוך האנתרופוסופית מתנהלת בנפרד מן התנועה ובתי הספר והגנים שלה מאוגדים לרוב כעמותות עצמאיות במקומות שונים בארץ. בית הספר האנתרופוסופי הראשון הוקם לפני למעלה מ-25 שנה בהרדוף ומאז התרחבה הרשת והיא כוללת כ-22 בתי ספר (מתוכם 6 תיכונים) וכ-200 גני ילדים. מרבית המוסדות משתייכים למערכת החינוך המוכר שאינו רשמי, למעט 5 בתי ספר שזכו להכרה כמוסדות רשמיים ע"י משרד החינוך.

כלל היוזמות החינוכיות האנתרופוסופיות מאוגדות תחת הגג של 'הפורום הארצי לחינוך ולדורף בישראל', המקיים הכשרות וסמינרים לאנשי מקצוע ומפיץ תכניות לימוד. פורום זה הקים גוף נוסף, 'מעגל הגנים הארצי', החולש על המסגרות האנתרופוסופיות לגיל הרך. הכשרת המורים והגננות במוסדות השונים נעשית בסמינרים פרטיים של התנועה במקומות שונים בארץ, אם כי בשנים האחרונות נפתחו מסלולי לימוד לחינוך ולדורף גם במוסדות השכלה גבוהה דוגמת מכללת דוד ילין וסמינר הקיבוצים. תכנית הלימודים במוסדות החינוך בישראל היא עיבוד של הגרסה האנגלית של תכנית הלימודים לבתי ספר ולדורף, תוך התאמתה לסביבה ולמציאות החיים הישראלית. התכנית מבוססת על שיטותיו של שטיינר מצד אחד, אך מכירה גם באוטונומיה החינוכית של בית הספר המקומי, באישיותו היצירתית של המורה וכן בתכנית הליבה של משרד החינוך.

לשיטת החינוך האנתרופוסופי, ילדים מפתחים חשיבה מופשטת ואינטלקטואלית בשלב מאוחר יחסית ומשום כך מושם דגש על לימוד דרך התחושות והחוויות האסתטיות של הילד. חשיבות רבה ניתנת בחינוך האנתרופוסופי לקשר חם עם המורה ולהקניית בטחון ושגרת למידה.

במחצית שנות התשעים התעורר פולמוס ציבורי בנוגע ליחסו של מייסד התנועה, רודולף שטיינר, ליהדות. וועדה שהוקמה על ידי התנועה האנתרופוסופית בהולנד, קבעה בשנת 2000 כי אין מרכיבים אנטישמיים וגזעניים מהותיים בתורתו של שטיינר, אם כי קיימות בכתביו כמה אמירות בעייתיות. כמה חוקרים אקדמיים, לעומת זאת, ובראשם ההיסטוריון פטר שטאודנמייר, טענו כי בתורתו של שטיינר קיימים ביטויים אנטי יהודיים משמעותיים.

מעבר לביקורת על הביטויים האנטי יהודיים בכתבי שטיינר, קיימת ביקורת מגוונת על התנועה האנתרופוסופית בכלל ומערכת החינוך שלה בפרט. אחת הטענות כלפי התנועה היא שתפיסותיה מוצגות כ-'מדע רוח' אובייקטיבי ואמפירי כביכול, באופן המטשטש את הממדים הדתיים-אזוטריים שלה. ואכן, אחת הביקורות הרווחות באשר למערכת החינוך האנתרופוסופית הוא חוסר המודעות, כביכול, של הורים השולחים את ילדיהם למסגרות אנתרופוסופיות לפילוסופיה הכוללת של התנועה. בנוסף ובהקשר הישראלי, נשמעת ביקורת כלפי החינוך האנתרופוסופי בטענה שהוא מקדם 'חינוך נישה' פרטי, הפוגע במערכת החינוך הציבורית ותורם להרחבת הפערים הסוציו-אקונומיים.

ביקורות נוספות כלפי החינוך האנתרופוסופי הן פדגוגיות, כגון הטענה שהתורה החינוכית של שטיינר, שפותחה במרכז אירופה לפני כמאה שנה, איננה עומדת במבחן הזמן וההתפתחויות שחלו מאז בשדה החינוכי. מנגד, קמו משיבים לא מעטים לביקורת זו, המבקשים להראות כי תכני החינוך האנתרופוסופי דווקא עולים בקנה אחד עם המחקר העכשווי והתפיסות המודרניות לגבי התפתחות הילד.