תיאוריית 'שטיפת מוח' (Brainwashing), או השבי המנטלי,  משמשת כהסבר פופולרי לתהליך של הצטרפות לתנועות דתיות חדשות ("כתות"): הטענה היא שבעזרת מניפולציות פסיכולוגיות מורכבות מנהיג הכת ותומכיו גורמים לקורבנם להתמסר לחלוטין לקבוצה, לפעול בניגוד לטובתו ורצונו, להתנתק לגמרי מסביבתו הקודמת וכן לבצע מעשים שכוללים פגיעה בעצמו ובזולת. אולם תיאוריה זו שנויה מאוד במחלוקת בקרב חוקרים, וכיום רובם אינם מקבלים את תקפותה.

מקורה של תיאוריית שטיפת המוח במלחמת קוריאה (1950-1953), אך למרות שכבר אז אמינותה הוטלה בספק, היא צברה פופולריות בארה"ב של שנות השבעים, עקב פריחתן של תנועות דתיות חדשות רבות שנתפסו כמאיימות על ערכי החברה. האיום שחשו רבים, שהתגבר עקב מספר אירועים קשים ומתוקשרים שהיו כרוכים בתנועות אלה, הוביל לפעילות מוגברת של ארגונים אנטי-כיתתיים שפעלו בזירות שונות על מנת למגר את התופעה. אלה הסתמכו על תיאוריות שטיפת מוח שפותחו על ידי עיתונאים ופסיכולוגים ובראשם מרגרט זינגר (Singer), לפיהן ההצטרפות ל"כתות" איננה רצונית אלא תוצאה של הפעלת לחצים פסיכולוגיים קשים. זינגר אף הייתה מעורבת במספר מקרי העמדה לדין של חברי ה"כתות" כעדה מומחית שתמכה בטענה שהמעשים הפליליים שביצעו לא היו באחריותם המלאה, שכן הם עברו שטיפת מוח. בית המשפט האמריקאי דחה בעקביות טענות מסוג זה ולבסוף אף סירב להכיר בזינגר כעדה מומחית.

במקביל, בשנות השמונים התפרסמו מחקרים שערערו על רבות מהטענות של תיאוריית שטיפת המוח, בין השאר על ידי כך שהראו שהקבוצות הדתיות הללו אינן יכולות להבטיח את נאמנותם של המצטרפים החדשים, שרבים מהם עוזבים את הקבוצות ללא קושי (תופעת "הדלת המסתובבת"); בשנות התשעים סוציולוגים גם הראו כיצד תיאוריית שטיפת המוח משמשת כבעיקר כלי להגנה על ערכי החברה המסורתיים אל מול האיום ה"כתתי". כיום, מעטים בקהילה האקדמית רואים ב"שטיפת מוח" או "שבי מנטלי" מושג תקף. לעומת זאת, התיאוריה זוכה לתפוצה רחבה בקרב הציבור הרחב ואף בקרב דרגים פוליטיים ומקבלי החלטות במדינות מערביות רבות.